<h1>או"ז הלכ' פסחים סימן רנ"ו, בשם ר"ש מפלייז"א</h1>
<h2>דף ד.</h2>
וחש"ו [אין לשין דילמא ישגון ואע"ג דאפייה ישראל] לא ינהגון [לשון הפיוט]. דלא ידעי למיעבד שימור כדבעי ואע"פ שעיקר השימור מן האפיה וישראל חכם אופה ואעפ"כ בשעת לישה כמו כן צריך שימור גדול והא פשיטא דעיקר השימור בשעת הלישה. וראיתי בשכב"ר בשם הקדוש רבי' יעקב דאורליינש באפיה ישראל לא ינהגון היה מפרש אע"ג דלגבי גט מועיל ולגבי שחיטה דיעבד, מ"מ לכתחילה החמירו משום חומרא דחמץ ועוד שנוהגין לעשות חמץ ולא ישימו על לבם ליזהר. ואעפ"כ חכם גדול בדרום הגיד לי שזה לשון ה"ג דאפייה לא נהירא לי.
<h2>דף צו:</h2>
פחר קדירה אין צריך לפלחא אבל משהי להו עד לבתר פסחא [לשון הפיוט]. פחר זה חרס וזהו קדירות אין צריך לפלחא שבירה וקיי"ל [פסחים ל', ע"א] לא ישברו כשמואל. לפלחא [כמו יפלח] כבדי. ומשתמ' בהן אחר הפסח בין במינו ובין שאינו במינו דקיי"ל כר"ש דאמר [שם] חמץ אחר הפסח מותר ע"י תערובו' מכיון דלא עבר עליה בבל ירא' וב"י ועוד משעבר הפסח הופג טעמו בדופני הכלי ואין שייך לאסור כאן פגם לכתחילה מאחר שא"א לקדירות הללו אחר הפסח להיות שבח ועוד היה אומר מורינו ה"ר יעקב מפרובינ"ש שמאחר שאם לא היה משתמש בהן היו צריכים שבירה לדברי רב [הוה] דיעבד והביא ראיה מדאמר בפ"ב דע"ז [כ"ב, ע"ב] דפריך תלמודא אמתניתין דאין מעמידין בהמה בפונדקאות של עכו"ם מההיא דלוקחים מהן בהמה לקרבן ומשני כאן דיעבד והא לכתחילה מצינו שאפי' לוקח לכתחילה מכיון שהבהמה כבר בבית העכו"ם זה נקרא דיעבד כ"ש שאין להטעין שבירה לקדיר' שנשתמש בה כבר. ודאי בפסח לא היה מועיל טעם פגם אחרי שהוא במשהו פחות ממשהו ליכא וכן שמעתי ממורי הרב ר' מנחם וכן נהגו כל גדולי דרום. ומכאן יש להקשות על מה שפסק מורי רבי' ברוך שהבשר שנמלח ולא נבדק המלח וכן דגים מלוחים כמו הריינ"ש ומקריינ"ש וכן חטה שנמצאת בתרנגולת בערב הפסח מאחר שבאות' שעה היה חמץ בששים ונתבטל שוב אינו חוזר וניעור מאחר שבפסח לא היתה לשם, וכן חביות המתוקנות בעיסה בין הנסרים כדי לחברן והוקשה הרבה כגון מחודש או יותר אז מותר היין שטעם החמץ נתבטל קודם הפסח ובפסח כבר היה קשה וראיה מההיא דתנן במסכת כלאים [פרק ט', משנה א'] צמר גמלים צמר רחלים צמר ארנבים שטרפן זה בזה אם רוב מן הגמלים מותר להביא פשתן לשם, מצינו שאע"פ שכלאים במשהו שאפי' חוט אחד של פשתן בבגד גדול של צמר אוסר ואעפ"כ כיון שנתבטל צמר רחלים בשל גמלים ברוב אינו חוזר וניעור כשמוצא הפשתן ואע"פ שהיא היתר בהיתר וא"כ קשה אמאי אמר רב ישברו הרי נתבטל היתר בהיתר. וצריך לומר דמיירי בקדירה שנתבשל בה דייסא או פירורי עיסה שקורין גרימשי"לש בלועה כולה מחמץ, ובכל קדירות יש לאסור מפני שרגילים לבשל בהם דייסא וא"ת א"כ מאי פריך ולשהינהו לבתר פסחא וליעבד בהו שלא במינם הא ליכא ס' לבטל ומצאתי במכתב רבי' ברוך שפי' ונגעיל אותם כמה פעמים עד שלא ישאר מן הטעם כי אם מעט וכן נ"ל דבלא"ה קשה והא (בטלה) [בכולה] קדירה (ו)משערינן ואין מבטלין איסור לא שייך כאן מאחרי שאינו צריך לאיסור המתבטל לאוכלו וליהנות ממנו כמו עצים שנשרו מן הדקל שמרבה עליהם עצים מוכנים שמשים מגוף האיסור אבל ודאי אם היה נותן עם חלב מעט הרבה שומן כדי לאכול הכל זה היה אסור ועוד פי' ה"ר יוסף פורת דכיון דאיכא הכא משהו ופגם אין לאסור כנ"ל כדי ליישב פסק מורי רבי' ברוך ותדע דאפי' (לא) תאמר היתר אינו בטל בהיתר מ"מ אחר ד' שעות שהיה היתר באיסור ליבטל וכבר השיב ר"ת לרב ידידיה שאינו חוזר וניעור וגם רבי' שלמה התיר הבשר שלא נבדק מן המלח ורבי' יהודה התיר בפרי"ש אבל ודאי במקום שיש מלח גם שמכתתין אותו ושמיבשין אותו במחבת אז ודאי הוא אסור דבכולא מנא משערינן ויש כאן רוב טעם חמץ ובימי עלומי ראיתי הרבה מחמירים בדבר אבל מקרוב פשט ההיתר ברוב מקומות והמחמיר יפה כחו והמקיל לא הפסיד. ולפי דברי רבותי אם צלו בדיעבד בשפוד ישן בפסח יש להקל מפני שנתבטל כבר וכן עור אווז שנפשט ונמלח קודם פסח מאחר שלא ניתן במחבת אבל החטה או השעורה או אחד מחמשת המינין שנמצא בתרנגולת בפסח אסורה לפי שהחמץ בפסח במשהו ואע"פ דלענין טומאה אמרי' [אהלו' פרק י"א מ"ז] כדי שתפול לאור ותשרף דהוי עיכול בשל תורה הלך אחר המחמיר וריב"ב קאמר מעל"ע אי נמי לא ילפינן איסו' מטומאה. ואם לא נתבשלה החיטה בתרנגולת אך היא מלוחה נחלקו בדבר זה חכמי ישראל במאי"ן היו נוהגים לאיסור וכן רבי' יהודה והיו אומרים דכיון דבמשהו הוא אין לחלק ורבים נהגו לאיסור ואני שמעתי ממורי רבי' מנחם בשם בן רבי' יב"א שהיה אומר דאפי' באיסור משהו דבר שאינו מפעפע אינו הולך אלא עד כדי קליפה ופת חמה אינה מפעפעת וראיה מדתנן פרק דם חטאת [צ"ז, ע"א] רקיק שנגע ברקיק וחתיכה בחתיכה אינו אוסר אלא מה שבלע ובחולין פרק גיד הנשה [צ"ו, ע"ב] אמר גבי מתני' דירך שנתבשל בה גיד הנשה אמר שמואל ל"ש אלא שנתבשל בה אבל נצלה בה קולף ואוכל עד שמגיע לגיד, ושמואל אית ליה מין במינו במשהו ואע"פ כן קאמר קולף ואוכל ודוחק לומר דאליבא דתנא דמתני' קאמר דאית ליה דמין במינו בנותן טעם וגם ההיא דכיצד צולין [ע"ו, ע"א] משמע קצת בפלוגתא דרב ושמואל (דהא) [דחם] לתוך צונן ואפי' מין במינו נחלקו ואע"ג דס"ל במשהו קאמר קולף וטעם יש בדבר שהרי משהו בחמץ כמו נ"ט בשאר איסורין ובמקום שאין טעם רק כדי קליפה למה נחמיר ולא דמי לפגם דמ"מ טעם יש ואפי' בפגם יש מקילין אבל שמעתי מרבותי שכל הקדמונים הושוו לאסור אבל בחיטה שאנו אוסרים בטעם מועט משום דשמא לא ילפינן איסור מטומאה יש לסמוך על רבי' יצחק בהפסד מרובה ובשמחת יו"ט ומורי הקדוש היה מורה בה להתיר וכן הוגד לי בשם ר' חיים כהן צדק וכ"כ רבי' ברוך אבל בצלי היה מחמיר מפני שהופכים את העוף בשפוד בשעת צלייה ומפעפע עד מאוד ואני לעצמי מחמיר אבל להשהותו עד אחר הפסח בכפיית כלי אין להחמיר וכ"כ רבי' שמואל בתוספת חולין אע"פ שבפסחים לא כ"כ וכן נמצא בתשובת רבי' שלמה ורבי' יוסף מקינון והחיטה ביו"ט טעונה כפית כלי ובחול המועד יקיימו בה מצות הבערה. מיהו במקום שאנו מוצאים החיטה שלימה בלא ביקוע התיר רבי' אליהו משום דקיי"ל [פסחים מ', ע"א] לא נתבקעו מותרות ואע"פ שי"א דלא נתבקעו ממש אלא כל שאילו מניחה על פי אביב של קלאים והן מתבקעות ובזה אין אנו בקיאין מ"מ הוי ספיקא דרבנן ולקולא דאיסור משהו אינו אלא מדרבנן. והקשה רבי' יצחק ע"ז דספק מוכן אסור אע"ג דהוי ספיקא דרבנן כיון שיש לו אחר יו"ט מתירים אזלינן לחומרא ולי אינה נראה קשיא דלא שייך הכא דשיל"מ דהמאכל מתקלקל לשהות כמו שתירץ רבי' יעקב וגם בשם רבי' חיים שמעתי בדבר החוזר לאיסורו מאליו כמו חמץ שחוזר לשנה הבאה לאיסורו לא שייך דשיל"מ וכל שכן דבר שאין בעין כ"א טעם בעלמא אלא הא קשיא דספיקא דרבנן לא הוי בדבר שי"ל שורש מן התורה וכן קבלתי בשם רבי' חיים וראיה מההיא [זבחים ע"ד, ע"א] טבעת של ע"ז שנתערבה במאה שנפלה לים הגדול אחת מהן רב דשרי כר' אלעזר אבל לדידן אסור ואמאי הא הוי ספיקא דרבנן וכן פי' רשב"ם גבי אין מבטלין איסור לכתחילה דבדרבנן מבטלינן [ביצה ד', ע"ב] היינו בדבר (שיש) [שאין] לו שורש מן התורה וראיה לדבריו מפ' הערל [פ"א, ע"א] גבי עיגול בעגולין דעולה אי אמרת בתרומה בזה"ז דרבנן אבל אי אמרת דאורייתא אפי' תרומת תאנים דרבנן אינה עולה מיהו לפי המסקנא נ"ל דברי החסיד קרובנו זצ"ל נכונים ולא מטעמיה אלא משום דלכאורה נ"ל דהלכה כשמואל דאמר נתבקעו ממש דעביד שמואל עובדא כשמעתיה ומעשה רב מצינו שמקיל בתלמודא להתיר, ואפי' במקום הדלקת נר בשבת דאיסור סקילה דשמא יטה פריך תלמודא [שבת כ"א, ע"א] מרשב"ג משום דמעשה רב כ"ש בדבר שיש גדולים שמורים להתיר בלא"ה. ועוד נ"ל שמצאתי בשכב"ר ברב אלפס דאפי' מר עוקבא לא קאמר אלא למיכליה דהוי חמץ דאורייתא אבל בגו תבשילא לא וכדי הוא לסמוך ואעפ"כ מפני המנהג אני מושך יד מן ההיתר והמקיל שלא להפסיד שמחת סעודת יו"ט לא הפסיד. וכן הקטנית מנהג להחמיר שלא לאכלם כ"א כשנתבשלו במים רותחים ואחר שמעתי כי מורי רבינו יהודה בעצמו היה אוכלם ואחריו נהגו רבים להקל וח"ו כי לא באת תקלה על ידם ובשאלתות דרב אחאי מצאתי כתוב בסוף הלכות פסח וכל מיני קטנית מותר לבשל בין בפסח בין בשאר ימים טובים ועוד הוסיף רבי' משה בר' מיימון לכתוב בספרו [פרק ה' חמץ ומצה ה"א ע"ש] שאם שרו במים כל היום אינו מחמיץ שאינו בא לידי חימוץ אלא לידי סרחון ואף כי בעיני הדברים נכונים והמנהג שנהגו אבותינו מחמת טעות ואין ב(מ)ו משום דברים המותרים אין להקל בהם לפני האוסרים ואפי' בצנעה טוב לימנע ולאסור. (כי לעיל) על חטה שנמצאת בתרנגולת ונמלחה י"א דמליח שמלחוהו כדי לקדירה הוי כמו בישול ואומרי' כך בשם רבי' שמואל ורבי' יהודה נאמן בידינו שהרי שיעור מליחה לקדירה כשיעור לצליה ואין לחלק.
